הארץ/ מוסף גלריה
כמו לגלות את בילי הולידיי באשקלון
יום שישי 05 בספטמבר 2008 05:06 מאת: בן שלו
השילוב בין צעקה לגמגום, בין התשוקה להוציא הכל לבין הקושי לדבר, הוא אחת הסגולות שהופכות את "בעברית" של רות דולורס וייס לאלבום כל כך טוב ומיוחד
רות דולורס וייס. כמו לגלות את ביורק באשקלון
(תצלום: דודו בכר)
מדהים. אין מלה אחרת לתיאור המפגש עם הקול, הכישרון, הרגישות, הרגש והרוח של רות דולורס וייס. המלה הזאת אמנם איבדה מזמן את משמעותה מרוב שימוש. אז נגיד את זה בדרך אחרת: יש לא מעט רגעים באלבום החדש של וייס שגורמים לפה להיפער, ללב להיפתח, לעיניים להביט על העולם בצורה קצת אחרת, ובמצבים מסוימים גם לדמעות לערפל את שדה הראייה. המוזיקאי והמבקר דויד פרץ, אחד הראשונים ששמעו את שיריה של וייס, אמר שזה היה כמו לגלות את בילי הולידיי או ביורק באשקלון, העיר שממנה באה הזמרת. האלבום החדש של וייס מבהיר שפרץ לא הגזים. לא בהרבה, בכל אופן.
וייס מסתובבת כבר כמה שנים בשוליים הרכים של העשייה המוזיקלית המקומית ואף הוציאה מיני-אלבום יפה לפני כארבע שנים. הקול המוזר שלה, העובדה שהיא שרה עד כה באנגלית, האקסצנטריות המסוימת שמאפיינת את דמותה, ההתייחסות שלה למקורות השראה כמו ג'ז, בלוז וטום וייטס - כל אלה גרמו לכך שהיא נותרה נחלתם של מעטים, חובבי מוזיקה אלטרנטיווית. אם יש צדק בעולם, המצב הזה ישתנה בעקבות אלבומה החדש - גם, אבל לא רק, מפני שווייס שרה בו לראשונה בעברית.
"משירי ארץ אהבתי" יצא כסינגל לפני כחצי שנה ולא הרעיד את אמות הספים. ברדיו לא הרבו להשמיע אותו. אפשר להבין מדוע. יש בביצוע הזה משהו מפחיד כמעט. וייס סיפרה בראיון שנדרשו לה 30 או 40 ניסיונות כדי להצליח לא לבכות באמצע השיר, אבל גם בביצוע ה"מאופק" היא נשמעת על סף התמוטטות עצבים. גם אותי הביצוע הזה הבהיל בהתחלה, אף על פי שהוא הבהיר מיד שמדובר ביוצרת בעלת שיעור קומה. מה עושים עם כל הרגש החשוף הזה שמתנפל עליך? ולמה המלים יוצאות כל כך עקומות וחבולות מפיה של וייס? אבל זה בדיוק העניין. השילוב בין צעקה לגמגום, בין התשוקה להוציא הכל לבין הקושי לדבר, הוא אחת הסגולות שהופכות את "בעברית" לאלבום כל כך טוב ומיוחד.
מפת הזמרות הישראליות מחולקת בין הדיוות הגרנדיוזיות (ריטה, מירי מסיקה) לבין הזמרות הקלאסיות המאופקות (חוה אלברשטיין, רונה קינן). אם את אוהבת את ריטה, את לא אוהבת את רונה, ולהיפך. וייס מופיעה במפה הזאת כעב"ם יפהפה: אנטי-ריטה אבל גם אנטי-רונה. יוצרת שיודעת את כוחו של הצמצום, אבל גם את עוצמתה של הזעקה.
על עטיפת האלבום נראית וייס בתוך שדה שיבולים - סצינה אידילית, שמופרת על ידי התנוחה הלא טבעית של הזמרת ועל ידי השערות המכסות את עיניה. הטבע, על כל יופיו ואכזריותו, נוכח בעולם של וייס בצורה חריפה מאוד. הרושם שמתקבל משיריה הוא של טשטוש המחיצה בין הנפש לבין כל מה שמקיף אותה, של היספגות בעולם והיפתחות אליו. פי מאה יותר יפה ועמוק מסיסמאות החיבור לאדמה של מפלגת השאנטי בפופ הישראלי.
את השירה הקורעת לב של וייס והטקסטים היפים שלה משלימים לחנים טובים (שלה) ועיבודים נהדרים (שהיא אחראית להם עם יהוא ירון ואופיר ונדר). מצד אחד, המו..יקה משקפת את האינטנסיוויות הסוערת של השירה והטקסטים; מצד אחר, יש לה לא פעם גם איכות אוורירית, מרחפת, מינורית, שמונעת מהשירים להיהפך לכבדים ונואשים מדי. וייס ושותפיה עשו בחוכמה כשפתחו את האלבום עם "גיליתי שמש", שיר נשמה מרחף (ועילאי), שכמו נותן לזמרת רישיון להצית את הלהבה הווקאלית שלה בשירים הבאים.
כש"משירי ארץ אהבתי" מגיע, ברצועה מספר 7, השפה הייחודית של וייס והעומק המוסיקלי של האלבום כבר כל כך ברורים, שהבהלה המוקדמת מהביצוע נעלמת ורק היופי נשאר. מה שכן, כשווייס ממשיכה באותו יגון בוער גם לשיר הבא, "היה נא טוב אלי" - זה כבר יותר מדי. "אשקלון" מחזיר את האלבום אל הפסים, וב"שיר נחמה", עם הפלוגלהורן הנהדר של ספי ציזלינג, מרחפת ממעל לא רק רוחו של טום וייטס אלא גם זו של רוברט ואייט.
האלבום מסתיים בהפתעה: פרק מקוהלת. "ואין כל חדש תחת השמש", קוראת-שרה וייס, אבל תחת השמש של המוזיקה הישראלית דווקא יש חדש. וייס תשיק את האלבום הנפלא הזה בשתי הופעות במועדון לבונטין 7 בתל אביב, ב-17 וב-18 בחודש. נוכחות חובה.
רות דולורס וייס - "בעברית". אנובה
לאתר